ישראל מול ניו זילנד
ישראל
עצבנות. מתח. איום. פחד. שייכות. זהות. שורשים. ערבות הדדית. שבת. שכינה. שפה. רוח הקודש. פריחת אביב. שירים בעברית ברדיו. משפחה. צבא. ילדים במדים. אנרגיה גברית. אומץ. הישרדות. יזמות. נועזות. אלתור. תושייה. מקוריות. קרבה. אינטימיות. מגע. קשר עין. מוחצנות. נוירוטיות. רעש. צפיפות. לכלוך. עומק. חברות אמיצה. אתגר.
אהבה.
ניו זילנד
אדמה. מרחבים. ניקיון. ירוק. יער גשם. ציקדות. חולשה. אנרגיה נשית. רכות. פאסיביות. תלישות. מוגבלות. שעמום מנטאלי. איבוד שורשים. בלבול. זהות חצויה. חוסר יעילות. בדידות. אנגליה – אירלנד – סקוטלנד. תרבות אנגלו סקסית. מאורים. תרבות ילידית. מלחמת תרבות. פערים חברתיים. אבטלה. בערות. שקט. פשטות. צניעות. אנושיות.
אהבה.
לפעמים כבר רוצה לעשות הפסקה ולעצור את ההתרחשות. לצאת באמצע הסרט, להתאוורר, להתרענן, לפנות מקום כדי להמשיך במסע. אפשר? כנראה שלא. המפגשים עם האנשים ועם הטבע עוצר הנשימה כבר מילאו את כל החללים הפנימיים שבי, עד אפס מקום. כשבועיים לפני החזרה הביתה, אני כבר מוכנה ומזומנה. בעבר בכל פעם שנסעתי לכאן היה בי החשש: האם הזמן יספיק לי?? איך שוב אפרד מאדמת ניו זילנד ואנשיה? האם אוכל לשוב הביתה מסופקת ולא חסרה? הפעם, בטרם טיסתנו, לא יכולתי לאמוד את מימד הזמן שעומד לרשותנו: האם חודשיים זה הרבה? מעט? מספיק? מדויק? גבולי? התהייה הייתה ביחס לשהות פה, בניו זילנד, וביחס לפרידה מארבעת ילדינו. כרגע, 15 ימים לפני הטיסה הביתה, אני מרגישה שהזמן פה הספיק לי, מעל ומעבר. בכל קנה מידה המסע שלנו הרחיב את גבולות המציאות שלנו. ולא רק שלנו, אלא של הרבה אנשים אחרים שהצטלבו איתנו. נסים מתרחשים בקנה מידה מסחרי. באופן גלוי, מדובר, ברור. ובעיקר פשוט. ללא דרמה, ללא פחד. אלון ואני מפזרים אבקת כוכבים, ויש מי שתופש אותה בידיו, שמח לגמרי. העייפות שלי נובעת מהעושר החוויתי, מהנדודים, מחוסר נוחות, מהסתגלות מתמדת, מהאנגלית.... טעם החלב כאן שונה לגמרי. זה עושה לי את הקפה ללא טעים. המלח שלהם לא מלוח בכלל. הירקות יקרים להחריד. ארוחת ערב אוכלים בשעה 18.00. חנויות נסגרות בשעה 17.00 בדיוק, גם בקניון הכי מרכזי בעיר הכי גדולה. זה כ"כ מוזר! השקיעה בשעה 21.00 . האינטרנט לא זמין בכל המקומות, גם לא הקליטה הסלולארית. במקומות שמחוץ לערים אספקת המים נעשית באופן פרטני. לכל בית יש מיכל גדול בחצר לאגירת מי הגשם. כמות המים שעומדת לרשותך תלויה בגשמים שירדו, ובצריכה שלך. עכשיו, למשל, אנחנו באי וואהיקי, שידוע במיעוט הגשם שיורד בו. המיכל הגדול שלהם כמעט ריק. "מקלחות של דקה אחת, בבקשה", הנחה אותנו דודי כשהגענו. אלון ואני משתמשים במים בחרדת קודש, בזהירות מרבית. שיערי הארוך מתחנן לחפיפה רצינית, אבל אני מתאפקת. מתגעגעת למקלחת שלי בבית.... אפשר לחשוב שבישראל יש מים. המודעות הסביבתית פה כה גדולה שקנה המידה הישראלי בנוגע למשאבי אנרגיה (חשמל, מים, דלק וכולי) נראה מפה כמעט הזוי. אנחנו, הישראלים, חיים בפזרנות תמוהה, חסרת אחריות למדי.
לפנינו שבועיים אחרונים במסע בן החודשיים. שעון החול מתחיל לטפטף זמן מדוד. אלעד שלנו (בן 12) כבר הכין טבלת ייאוש. הם זקוקים לנו בחזרה, אתם, בבית. לא מתלוננים, אך כבר מגלים סימני קושי. ממש כמוני. יום הולדתי מתקרב (28.2). אני בתהייה היכן נהיה? עם מי? אבל יום ההולדת, בעצם, מתרחש בכל יום, מאז הגענו לניו זילנד. בכל יום אני נולדת כאן מחדש. כל יום פה הוא מתנה. גם הרצון לחזור הביתה הוא מתנה. מבקשת לצאת מניו זילנד ב 4.3.13 ולא להתגעגע יותר למקום הזה. להשאיר את הגעגועים שלי מאחוריי. אני מבטיחה לעצמי לא לחכות יותר מדי זמן עד הפעם הבאה.
לא להתגעגע. רק לאהוב. 



























































