דלג לתוכן הראשי
אלון לויטה צילום חוצה גבולות

יוצאים לדרכים

בפעם הראשונה שעברתי פה לפני כ - 6 וחצי שנים הייתי באוטובוס, בנסיעה מהירה. ההתרגשות מילאה את לבי. המשיכה לרדת מהאוטובוס ולעלות להר הייתה כה עזה, למרות שלא ידעתי על המקום דבר. בהגיעי לפה שוב ב - 2007 אני מבקשת מ"אחותי" המאורית, הייז, שנעצור שם. היא אומרת לי: "פה קבורים רק בני שבט מסוים של מאורים. אם את לא שייכת למשפחה הזו אסור לך להיכנס. אך בגלל התגובה החזקה שלך למקום, כנראה שיש לך רשות. את שייכת למשפחה הזו."

מדרון ירוק עם מבנים לבנים קטנים ליד כביש

כך שאנחנו עוצרים ויורדים אל הקברים. מדי פעם מכוניות שעוברות בכביש צופרות. באקוסטיקה הניו זילנדית זה בהחלט נדיר. הייז מסבירה לי שאלו נהגים שבני משפחתם קבורים פה, והם עושים להם "היי". אני מתהלכת רק קצת בהר, בתחושת כבוד עצומה, בזהירות. מסתבר שהמלך / מלכה המאוריים (הם אימצו את המנהג הזה מהאנגלים לפני כמאה שנים) קבורים שם במעלה ההר! לא בכדי העוצמה שהרגשתי הייתה כה גדולה. והפעם אני פה עם אלון, כך שנוכל לעצור שוב. אני מקווה שאזהה את המקום, שלא נחלוף על פניו ונפספס.

אבל ממש אין סכנה שכזו, מבעוד מועד אני קולטת את המקום מרחוק. אלון אומר "לכי", ומחכה לי בסבלנות באוטו. האנרגיה כה סמיכה עד שבקושי אני הולכת. בהילוך איטי אני נעה בין הקברים, נושמת בכבדות, שקטה לגמרי, קשובה לוויברציות החזקות של המקום. כל הזמן בהקשבה.

אישה בשיער אפור ארוך הולכת במדרון דשא

מתוך כבוד ויראה אני בחישה האם הרשות עדיין ניתנת לי לשהות פה? לאחר זמן מה אני מקבלת הנחייה תקיפה: "עכשיו לכי"! אני לא משתהה לרגע, חוזרת לאלון, נכנסת לאוטו. לא עוברות 2 דקות וגשם אדירים שוטף את המקום! אני מודה על הזכות, על הרשות שניתנה, על כך שאני לא מתווכחת. מעכשיו הגשם העז מלווה אותנו. ולחשוב שאצלם זה עכשיו קיץ....

לביתם של קייט ושון, ב - Taunatakoi החוואים, אנחנו מגיעים בלילה. אני מותשת לגמרי. אלון כרגיל על הרגליים – למרות שהנהיגה והניווט רק עליו. לאחר שינה של כמעט 12 שעות אני קמה לאיטי, מגלה שאנחנו בתוך מרחבי אין קץ. מארחינו לבביים כמו שרק ניו זילנדים יכולים להיות. פשוטים, סקרניים, מלאי שימחה ונדיבות. 1000 ראש של בקר שון מגדל, עובד לבדו בחווה שמקיפה אלפי דונם של גבעות, מעיינות, עצי אורן שמהווים מקור נוסף של הכנסה. אופנועי שטח, טרקטורונים, רכב שטח, כלבי מרעה, שכנים במרחק רבע שעה מינימום, ביה"ס יסודי במרחק 25 דקות ובגיל 12 עוזבים לפנימייה שבעיר הקרובה (המילטון) מרחק שעה מהבית, לכיוון אחד.

קבוצת אנשים וכלב ליד טנדר בשטח עשבי

אלון חוגג. לשכנים יש אומגה חדשה, ענקית! אנחנו מוזמנים לחנוך אותה. אחד אחד אנחנו (חוץ ממני) קופצים באנג'י לעמק הפתוח, כשהפרות מסביב מהוות קהל מושלם.

ילד מתנדנד על חבל מעל שדה מרעה

הילדות פה מורכבת מ - 100% זמן בחוץ, בין הסוסים – אופנועי השטח – הטרמפולינה והאומגה ...

ילדה בחולצה מפוספסת לצד סוס חום

דינה - ילדת סוסים. הוריה ממש לא יודעים מהיכן הגיע שמה "דינה", עכשיו ברור להם....

ילד על אופנוע שטח ירוק לצד בני משפחה

לוק - סך הכל בן 9 ! נוהג ומתנהג כמבוגר - אין גבולות בחווה...

ילד בקסדה על אופנוע שטח ליד בית חווה

לאחר שני לילות אנחנו ממשיכים, אני מחכה להגיע כבר למחוז טאראנאקי. לביתי משכבר הימים.

המראות בדרך עוצרי נשימה. השקט המבורך מרפא אותי מההמולה הישראלית. הכמיהה לשקט הזה הגיעה עד לקצה גבול היכולת שלי בארץ. הרגשתי שאני ממש בנשימות אחרונות לפני מחנק טוטאלי מהרעש הישראלי, שהוא רעש אקוסטי ורעש מנטאלי. ופה אני נרגעת. מחדש לומדת להרפות, להירגע, להיות.

למחוז טאראנאקי אנחנו נכנסים בחשיכה. לא רואים את ההר, הר טאראנאקי שלי. זה בסדר. המגע המחודש בינינו מבקש להיות הדרגתי. הפגישה עם ריאן חמה כמו נפגשנו רק לפני יומיים. מאז שמהינק'ורה נפטרה ב - 2007 היה אצלנו כבר פעמיים. בפעם האחרונה הגיע לחודש וחצי ב - ספ' 2010. אני סקרנית להיכנס לביתם, שמאז פטירתה של מהינקו'רה לא הייתי בו. האם השתנה? האם האנרגיה בו השתנתה? הבית כאילו כשהיה. למראית עין אותו דבר, למעשה השתנה לגמרי. בחייה היה הבית כמוזיאון פעיל לשימור המורשת המאורית. בהסתלקה ריאן "התפטר" מהתפקיד שנשא שנים רבות כ"בעלה של" וחזר להיות האיש האירופאי שהוא (משפחתו הגיעה לכאן מלטבייה, לעומת שורשיה המאוריים לגמרי של מהינק'ורה). עכשיו הוא אדם פרטי, שלא מגויס בכל נשמתו לשיקום, מחקר, תיעוד והתקוממות מאורית.

כשאנחנו הולכים לישון אני תוהה איך זה יהיה עבורי לישון בביתה של מורתי המתה? ערה לכך שאני בתוך המרחב שלה, בטריטוריה שהייתה שלה, בין קירות ביתה.

בלילה אני בקושי ישנה. ערה לכך שרוחה של מהינק'ורה ועוד כ – 20 -30 ישויות מתהלכות פה בבית ועושות מסיבה!! יש המון שמחה באוויר, תחושת חדווה עמוקה. הם מאוד פעילים, מלאי נוכחות, צחוק ואפילו הייתי מעזה לומר: "שמחת חיים". ואז הסתבר לי שהשמחה היא לכבוד הגיעי לכאן. המסיבה היא קבלת פנים! שהגעתי, שחזרתי, שבאתי עם אלון. כשאני קמה בבוקר לאחר מעט מאוד שינה אני לראשונה, מאז הגעתנו לניו זילנד, מלאת כוחות. חזרה אלי תחושת התשוקה והשמחה. joy ,זו המהות. כבר איני עייפה ומהורהרת כשהייתי. הלב שלי פתוח, מאוורר, קליל. אני מחובקת בחיבוק עצום של אישור, עיטוף, אהבה. באתי הביתה

אישה מחייכת בשיער אפור ליד מכונית

יש לכם פרויקט צילום?

אדריכלות, תעשייה, מזון, מוצרים או צילום אוויר – אשמח לשמוע ולהציע את הדרך הנכונה לצלם אותו.