דלג לתוכן הראשי
אלון לויטה צילום חוצה גבולות

הלילה האחרון בניו זילנד

בית לבנים בין עצים וגבעות ירוקות בניו זילנד

הבית של קלוד וגבריאלה באי וויהיקי

רק בביקורי הקודם, לפני 5 שנים, קלטתי שיש לי פה דוד !! למרות שהאינפורמציה הייתה ברשותי שנים לפני כן, משהו לא נתן לי לזכור זאת. ואז הגעתי אליו בלילה האחרון שלי לפני הטיסה חזרה לישראל. מורתי המאורית, מהינק'ורה, נפטרה יומיים קודם לכן. זו הייתה אנחת רווחה עבורי לצאת את גבולות ניו זילנד בידיעה שהמוות התרחש לאחר סבל כה ממושך, שאיני צריכה להיות עכשיו ב - 3 ימי טיסה של חוסר וודאות עד שאנחת בבית ואוכל להתעדכן במצבה. הלילה האחרון שלי בניו זילנד, מהינק'ורה מתה, אני כבר אחרי הכל. מגיעה לקלוד ופתאום מתגלה בפניי משפחה של ממש, קשר דם קרוב ביותר, האחיין של סבתי הייקית. הנס, אביו של קלוד, וסבתי היו אחים שנולדו בברלין למשפחת אצולה. הנס היגר לארה"ב, בעוד סבתא אריקה בחרה בישראל. קלוד, אשתו גבריאלה, ובתם היחידה, מייקלה.

שלושה בני משפחה מצטלמים מול קיר כתום

הם הגיעו לכאן ב - 1998, לאחר ששבעו מחיי חומר אמריקאים. אני מגיעה אליהם ומרגישה את עוצמת החיבור באופן מיידי. אני זוכרת את עצמי אומרת: "הגעתי לכאן ברגע האחרון ועלי לשוב לכאן, יש פה את כל מה שנחוץ לי". אך כעת, 5 שנים בלבד לאחר מכן, אני שוכחת שוב. כשאנחנו מגיעים אליהם אחרי 3 ימים באוקלנד העיר, אני מופתעת להיזכר: "בעצם הכל כאן !! וידעתי את זה כבר לפני 5 שנים!" הידע, החיבור, המקום, התקשורת. קלוד וגבריאלה בקשר הדוק עם הרוח המאורית, פעילים בקרבם, נטועים בתוך הידע והאנשים שפועלים לשימורו, בדרכים שונות. דווקא בגלל הפרספקטיבה הרחבה שלהם כלא – מקומיים יש להם הכלים והיכולת הנפשית לעשות ולראות דברים מנקודת מבט רחבה ורעננה. הם הגשר שלי, הם המורים, הם השושלת אליה אני שייכת. ההתרגשות והגילוי המפתיע מרגישים כמו דז'ה וו. אך זו הלמידה המאורית. היא מתרחשת באופן תהליכי, איטי, מחלחל, סמוי. לפעמים זה לוקח חיים שלמים, עד שמסיימים שלב בלמידה. הקצב האישי הוא המכתיב את ההתרחשות. לא שום דבר חיצוני כמו זמן או הוכחות. רק התחושה הפנימית מדריכה את האדם מתי הלמידה הושלמה, או מתי יש לעבור שלב, או מתי יש לעצור. הלב הוא המורה. הלב שלי שקט ומתרגש בו זמנית. הדלתות פתוחות לרווחה, עד כדי כך שגבריאלה באופן מפתיע ביותר מגיעה לישראל לטיול מאורגן של 12 יום ב 4.3.12, יום בדיוק לפני חזרתנו אנו!! כ"כ לא צפוי ביקורה, יחד עם זאת כ"כ מובן, כי הדיוק מתרחש. לקלוד ולגבריאלה, בהיותם נוצרים שגדלו בחינוך אמריקאי לגמרי, אין שום זיקה וקשר לישראל. ופתאום בגלל קריאה רוחנית מוצאת גבריאלה את עצמה בטיול מאורגן בארץ הקודש, מסונכרן לגמרי עם ביקורנו עכשיו אצלם, ומקביל לחזרתנו ארצה. אני רואה איך התהליך נפתח, נמשך, מגלה את עצמו בשלבים. הפרידה הפעם תהיה כה קצרה, אני כבר יודעת מתי ואיפה ניפגש שוב, הפעם על אדמתי שלי בישראל. לארח אותה במרחב היהודי – ישראלי, לקבל את פניה ממש כפי שהיא מקבלת פה עכשיו את פניי. אחת המשימות שלשמן נשלחתי לכאן היא לאחד את הרוח היהודית עם הרוח המאורית, לאחד בין הרוח הישראלית לרוח הניו זינלנדית. הנה, עם גבריאלה זה כבר מתרחש.

גבר ואישה משוחחים ליד שולחן מטבח עם מחשב נייד

קלוד וגבריאלה מספרים שיש לי פה דוד נוסף, ג'וליאן ! גם הוא מחכה לפגוש אותנו. והנה רשימת אנשים שעלי לפגוש, בני ברית במסע הרוחני, אמנים ואנשי רוח. המפה מתמלאת שרטוטים של שמות, מקומות, קווי רוחב ואורך שמרשתים אותי בתוך המרחב האנרגטי, הפיזי והאנושי. אני מושרשת בתוך המפה אך עלי להתחיל לצעוד בה, צעד אחר צעד, בהקשבה פנימית ואפילו בזהירות כדי לחוות באופן מעשי את הפוטנציאל הקיים. אני בהתכוונות מלאה שלא לדחוק בדברים. זה עדין מדי, מציף מדי, חשוב מדי. העייפות רבה, החושים מלאי גירויים. ריח האוויר כמעט כבד מדי לריאותיי. מדי פעם בא לי משהו כמו טלוויזיה, שבבית אני ממש לא רואה. להוריד את הגודש והקודש לאיזו רמה פשוטה ואפילו סתמית. קלוד וגבריאלה גרים באי שנקרא Waieke Island, באחוזה שבנו בעצמם במשך שלוש שנים מלבני בוץ. אין מלים לתאר את היופי. התמונות מדברות טוב ממני.

20 דקות במעבורת בים הפתוח מאוקלנד העיר והאי נפרש במלוא יופיו, מפרציו הקטנים והבתים הנחבאים בירוק. כשאנחנו ממשיכים משם ונפרדים מהם על מנת לחזור אל העיר לשכור אוטו ולהתחיל לצאת החוצה למרחבים שקוראים בעיקר לאלון, אנחנו יודעים שנחזור לקלוד ולגבריאל, לWaiheke -, לבית הזה לשהות ממושכת יותר, ממקום אחר.

כעת הדרך מבקשת להיפתח בפנינו. בשעת צהריים מאוחרת אנחנו יוצאים מהעיר. הנהיגה בצד השמאלי דורשת הסתגלות. אלון מיטיב לפענח את הקודים המקומיים ואנחנו בהתרוממות רוח מהנופים המופלאים. רק אחרי 21.00 אנחנו מגיעים לבית חוואים שמארחים אותנו לשני לילות. עכשיו מתחיל זמן חדש. ניו זילנד כפי שהיא.

עמק ירוק ויער אורנים בניו זילנד

היום 16.1.13 שבוע מאז הגענו. מהדרך הארוכה והקשה מישראל המוצפת גשם היישר לזרועות ארנון ואסתר באוקלנד שקיבלו אותנו בחום יהודי – ישראלי, דובר עברית, מתווך את המציאות המקומית. משם הגענו לקלוד וגבריאל, בצלילה עמוקה למרחב הרוחני והחיבור המאורי. עכשיו זמן תנועה. אנשים מקומיים, נופים, אנחנו בדרך לטאראנאקי, (Taranaki) הבית שלי. לריאן, בעלה של מהינק'ורה, שמחכה לנו. הכל קורה.

יש לכם פרויקט צילום?

אדריכלות, תעשייה, מזון, מוצרים או צילום אוויר – אשמח לשמוע ולהציע את הדרך הנכונה לצלם אותו.