יוצאים מהארץ
הנה, כבר יש הזדמנות לתרגל שקט נפשי ואמונה. הפרידה מארבעת הילדים מעלה בעיקר גאווה על האנשים שגידלנו לעצמאות וביטחון עצמי כה גבוה. עכשיו כבר אין מניעות, זו רק הדרך שתיקח אותנו לאן שיהיה נכון. שוב ושוב אני מבקשת בלבי מהמורה שיתגלה בפניי. עדן, בת ה – 17, שואלת אותי: "אימא, המורה יכול להיות כל דבר? גם סלע?" כן, אני מאשרת. הרי הבודהא קיבל הארה מתחת לעץ, אז גם סלע יכול להתגלם כמורה. המאורים יודעים שלכל אלמנט בטבע יש רוח. הם נוהגים בו בכבוד, בהקשבה, בצניעות. אני באה צנועה, כמיטב יכולתי. מזכירה לעצמי שוב ושוב ושוב: אם התלמיד מוכן, המורה מגיע. אני לא מחפשת דבר. רק מצהירה על נוכחות ונכונות לעבור עוד שלב בחניכה מול הידע המאורי.
זו מסורת נכחדת, מסולפת, מדוכאת שמחפשת אפיקים חדשים לזרום בהם,כדי להחזיר ידע קדום הקושר אדם וטבע. בעת ההמראה מבן גוריון המטוס חודר מבעד שכבות עננים מלאי גשם, וריצודי ברקים מאירים בחלונות. אני מאבדת כוחות מפחד מטלטל, חרדת הטיסה שלי במיטבה.... זה צריך להיות משהו ממש חזק, הדבר הזה שגורם לי לקום עכשיו ולעשות את מה שאני עושה. זה לא בטווח ההיגיון, משום סיבה. אך כשהמטרה ברורה, המכשולים הופכים להיות שוליים. הבהירות והמיקוד מסייעים בידי מול הפחדים. אני מברכת את אלון שכה רגוע ומכיל. מקבל הכל, כמו תמיד.
בקוריאה עצירה קלה לפני עוד 11 שעות טיסה. האנשים המלוכסנים מפליאים ומעלים חיוך. עוד מעט אראה את התווים המאורים. זה כבר קרוב.